כך רימה אלגאזי את סבא- סיפור הירושלמי המזוייף (עם צירוף תמונות מעניינות)

"כך רימה אלגאזי את סבא",  עיתון מקור ראשון 8.6.2007, מאת שאול וידר"

כך רימה אלגאזי את סבא 

אינטרס כלכלי שחבר לתמימות יהודית הביא לטלטלה בעולם התורני של טרום מלחמת העולם הראשונה. סיפור על ירושלמי מזויף ועל המדפיס התמים, סבי, שנהרג בשואה 

שאול וידר 


עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום זיכרון לכל היהודים שנרצחו בשואת יהודי אירופה. על אף העוגן שנותן יום זיכרון כללי, נדמה כי חלק לא מבוטל מצאצאי הנרצחים מנסים למצוא את היום המשוער או הקרוב ליום מיתת קרוביהם בכדי לייחד יום זיכרון פרטי, בו ייזכר הקרוב באופן אישי יותר. כך הדברים כלפי סבא-רבא שלי, הרב יעקב וידר. במהלך חודש סיוון תש"ד (1944) הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ עשרות אלפים מיהודי הונגריה לאחר מסע מייסר ברכבות משא. בין אותם יהודים היו עשרה מילדיו של ר' יעקב וידר ועוד כמה מנכדיו, וכולם נספו בזמנים שונים מיום הגעתם לגיא ההריגה. אך גורלו של הסבא-רבא עצמו היה שונה: לפי עדויות ניצולים הוא נהרג על רציף הרכבת, במסדר הראשון שנעשה עם הגעתם. הוא סירב להוריד את הכיפה מעל ראשו, וחייל גרמני שהיה לידו לא התמהמה, הכה בראשו עם קת הרובה, והוא צנח ומת.

כך סיפרו ניצולים ששבו לטמישווארה, מקום מגוריו של סבי, ר' יהודה אריה וידר, שנותר השריד היחיד למשפחה. סבי זה ניצל כיוון שהיה במחנות עבודה בחלק הרומני של טרנסילבניה. הניצולים לא ידעו לומר בוודאות באיזה יום נהרג ר' יעקב, אך להערכתם קרוב לוודאי שהיה זה מספר ימים לאחר חג השבועות תש"ד (1944). רק בבגרותי נודע לי על סיפור הירצחו של הסבא-רבא, וכשניסיתי לברר פרטים נוספים עליו שמעתי לראשונה על סיפור הדפסת הירושלמי על סדר קודשים, שיצא לאור לראשונה לפני מאה שנים. 


הסדר החמישי

ר' יעקב וידר נולד לערך בשנת תרל"ה (1875). הוא התייתם מהוריו, ומי שגידלו היה דודו, ר' מנחם מנדל וידר שהיה ידוע כ"מדפיס מסיגעט". כנער למד בעצמו את מלאכת הדפוס תוך צפייה והתבוננות מעליית הגג, כיוון שדודו סירב ללמדו אומנות זו. בשנת תרס"ה (1905) הקים בית דפוס משל עצמו בעיירה סעאיני במחוז סאטמאר, טרנסיליבניה. במהלך שנה זו הדפיס ארבעה ספרים, ביניהם הספר 'יערות דבש' לרבי יונתן אייבשיץ. העובדה החשובה לענייננו היא עבודת הדפסה מורכבת של סדר נשים של התלמוד הירושלמי, עם פירוש "חשק שלמה" למסכת יבמות. מחבר ה"חשק שלמה" הוא שלמה יהודה אלגזי ס"ט (ספרדי טהור) המכונה פרידלנדר. אותו פרידלנדר היה תלמיד חכם כישרוני ביותר, ופירושו זכה להסכמות מגדולי הרבנים במחוז סאטמאר והסביבה. מצויד בהסכמות מצוינות ומעריכות על פירושו, עבר פרידלנדר למשימה הבאה: הכנת תלמוד ירושלמי לסדר קודשים.

לפני המשך הסיפור, מספר מילות הסבר מתבקשות: בידינו מצוי כיום תלמוד ירושלמי לארבעה סדרים: זרעים, מועד, נשים ונזיקין. מקריאת הקדמת הרמב"ם לחיבורו "משנה תורה" ניתן להבין כי התלמוד הירושלמי כולל חמישה סדרים, אך הרמב"ם לא מפרט את שמותם. הרב משה מרגלית, בפירושו 'פני משה' לירושלמי, טען כי לא מצוי ירושלמי על קודשים, בעוד שחכם אחר, החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), סבר שכנראה ישנו כזה, אך הוא נעלם מעינינו. אף בין חוקרי התלמוד נשתמרה מחלוקת זו. בספרו 'ירושלים הבנויה', מצדד ר' שלמה בובר בדעת החיד"א.

על פי דעה זו, החל פרידלנדר ללקט מארבעת התלמודים בירושלמי סוגיות העוסקות בנושאים הקרובים לסדר קודשים, ומתוך אוסף זה ביקש לזייף תלמוד ירושלמי שלם לסדר קודשים, כביכול על סמך כתב יד נדיר שנמצא בדרך מקרית ביותר על ידי אחיו בטורקיה. כתב יד זה, ממשיכה האגדה המלאכותית, הגיע למפרש ירושלמי בשם רבי יהושע בנבנישתי, וזה כתב פירוש בשם "שדה יהושע", ולפני כן התגלגל אצל אחד מאנוסי ליסבון. אחיו של פרידלנדר הצליח להגיע לכתב היד, וקיבל רשות להחזיק בו משך חצי שנה בלבד, שכן בעליו מבני משפחת ה"שדה יהושע" לא היה מוכן למוכרו בעד כל הון שבעולם. מתוך העתקה מהירה מכתב היד המקורי, שהגיעה כביכול לידיו של פרידלנדר, הוא יוציא לאור את הירושלמי על קודשים. 


קול קורא כפול

פרידלנדר ידע כי הוצאת הירושלמי תהווה עבורו מקור כלכלי רב ערך, כיוון שעולם התורה יקנה בהמוניו את האוצר הבלום, שנסתר מאות שנים מבלי שלומדי תורה הגו בו. הוא זיהה את התמימות ואת אהבת התורה שהיתה בסבא-רבא שלי, שמדי יום פקד את בית המדרש בשעה חמש, בתום עבודתו בבית הדפוס. פרידלנדר שכנע אותו כי יש בידו כתב יד נדיר לירושלמי קודשים, וכי לאחר הדפסת הירושלמי יזכו שניהם לעושר רב, דבר שיסייע לסבי רבות בפיתוחו של בית הדפוס.

במהלך שנת תרס"ו שקד פרידלנדר על הכנת התלמוד הירושלמי למסכתות חולין ובכורות מסדר קדשים. תוך כדי עבודתו פרסם "קול קורא" המודיע על מציאת כתב היד, הכנתו לדפוס, והוצאתו לאור בע"ה בשנת תרס"ז. מתברר כי הוא שלח שני סוגים של "קול קורא": הראשון נועד לרבני עיירות וערים במזרח אירופה, למעט רוסיה. בכרוז זה הופיעו המלצותיהם של ארבעה מגדולי הרבנים והאדמו"רים שבאזור סאטמר, הכותבים על החשיבות האדירה של המסמך שברשות פרידלנדר. קול קורא זה שימש גם לפנייה בבקשה לתרומה כספית, בשל ההוצאות הרבות שיש בהכנת כתב היד לדפוס.

וכך כתב הגאון מבערז'אן, הרב שלום מרדכי שבדרון, בעל שו"ת מהרש"ם: "ראיתי אור כי יהל כשמש בצהרים, הוא הירושלמי קודשים... ועלינו לברך יוצר המאורות...". והוסיף הרב יצחק לייב סופר, בנו של ה'כתב סופר': "ובוודאי, מי שאהבת התורה בוער בקרבו, יביא את הברכה היקרה הזאת אל ביתו בכסף מלא". דברים בסגנון דומה כתב בעל 'תבואות השדה', הרב אליעזר דייטש, וכן אב בית הדין של סאטמאר, הרב יהודה גרינולד.

קול קורא שני נשלח לחכמי תורה שהיו ידועים גם כאנשי מחקר במדעי היהדות, כגון רבי שלמה בובר ור' שניאור זלמן שכטר, נשיא הסמינר התיאולוגי יהודי בניו יורק. שכטר, שעסק באותה עת במיפוי והוצאה לאור של קטעים מ"הגניזה הקהירית", קיבל כרוז דומה, שהודפס ללא חוות דעת הרבנים (כך מתברר מעבודת מחקר מקיפה על כתביו של שכטר, שערך הרב ברוך אוברלנדר, רבה של קהילת חב"ד בבודפסט כיום). שכטר התלהב ממכתבו של פרידלנדר, והיה מוכן לשלוח סכום כסף נכבד תמורת קבלת כתב היד בתוך זמן מה. פרידלנדר שולח לשכטר במהלך מחציתה השניה של שנת תרס"ו עשרות מכתבים, ובהם הוא מתמקד בשני נושאים מרכזיים: האחד, תיאור הקשיים והעיכובים שיש לו בקבלת כתב היד המקורי, למרות הכסף שקיבל משכטר; השני, בקשה לסכומי כסף נוספים, זאת כיוון שהמדפיס עני מאוד ומתעכב בעבודתו. מחד הוא משמיץ את סבי, אך מאידך אין הוא נמנע במקביל לשלוח לבובר מכתבים שבהם הוא משבח את המדפיס ומבקשו לכתוב לשכטר בבקשה לתרומה כספית נוספת. מדי פעם הוא שולח לדוגמא דפי ירושלמי שכבר הוכנו בדפוס, על מנת שניתן יהיה להתרשם כי העבודה בעיצומה. 


הבית התחמם מספרים

בחורף תרס"ז יצא הכרך של מסכת חולין ובכורות עם מבוא וביאור מילים מאת רבי שלמה בובר, ופירושו של פרידלנדר "חשק שלמה", עם מבוא ובו תיאור סיפורי גדוש בפרטים על גילגולו המופלא של כתב היד שממנו הודפס ויצא לאור הכרך.

הספר, כמתבקש, עורר עניין רב בקרב לומדי התורה, וגדולי רבני אירופה רכשו אותו. מספר חודשים לאחר מכן פורסם בכתב העת 'הקדם' מאמר מאת הפרופ' המלומד בנימין זאב באכר, שטען שיש בירושלמי החדש דברים תמוהים. במקביל, רבה של רוטרדם בהולנד, הרב ד"ר דב אריה ריטר, פרסם בכתב העת "דר יזראעליט" מאמר מפורט, שבו הוא טוען מפורשות כי הירושלמי מזויף. לחיזוק דעתו הוא מקבל מכתב מהרב מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", שבו נכתב כי פרידלנדר אינו ספרדי כלל, ואף שמדבר הוא עברית הרי שכישרון יש בו לשפות. מקום לידתו הוא ביעשינקביץ שבפלך וויטעבסק, ו"ומרוסיה יצא העגל הזה". לדעה זו הצטרף גם חוקר הירושלמי מווילנא, הרב דוב ראטנר, בעל "אהבת ציון וירושלים".

כנגד חיבורו של הרב ריטר יצא בשנת תרס"ח חיבור בשם 'ענה כסיל - או על שלושה פושע ישראל". אף חיבור זה הודפס בבית הדפוס של סבי, ומגמתו תשובה גלויה כנגד הרב ריטר. מחבר הספר הוא אברהם רוזנברג, שמציג עצמו כתלמידו המובהק של פרידלנדר (בדיעבד התברר, כמובן, כי רוזנברג הוא לא אחר מאשר פרידלנדר עצמו). בכל אותה שנה הדפיס סבי רק ספר אחד: קיצור שולחן ערוך של הרב שלמה גנצפריד. כנראה שאת עיקר זמנו ייחד לעבודה על הכרך השני של הירושלמי החדש על קודשים.

במהלך אותה שנה ניתק שכטר את התקשרותו עם פרידלנדר, כנראה משום שלא זכה לראות את כתב היד שפרידלנדר הבטיח לו, במקביל לשמיעת ההדים מהפולמוס התוסס שהתרחש במזרח אירופה. בשנת תרס"ט יצא לאור מבית הדפוס של סבי חלק נוסף מן התלמוד הירושלמי לסדר קודשים, הפעם מסכתות זבחים-ערכין, ובו גם הבטחה לכרך שלישי על מסכתות נוספות. בשנה שלאחר מכן, שנת תר"ע, לא הדפיס סבי שום ספר. כנראה שבשלב זה החלה אצלו הידרדרות כלכלית, שנבעה מכך שהשקיע את כל כספו בקניית הזכויות על העתק כתב היד שפרידלנדר השתמש בו. בנוסף הצטברה התנגדות חריפה מאת רבני הונגריה לרכישת הספרים, דבר שצמצם את מכירת הספרים שהודפסו ואת האפשרות להרוויח מכך כסף.

מצבה הכלכלי של המשפחה הורע ביותר עקב פרשה זו. סבי (ר' יהודה אריה וידר) סיפר כי אחד מזיכרונות הילדות שלו הוא שבמשך כמה שנים חימום הבית בעונת החורף היה על ידי כריכות הספרים ועשרות אלפי הדפים אשר הודפסו להכנת ספרי "ירושלמי" אלו... 


למרות הבגד הלבן 

לסבא-רבא לא היתה הרבה ברירה; הסיכוי הקלוש שבדברי פרידלנדר יש אמת הוביל אותו בשנת תרע"א להתאמץ ולהדפיס ספר בודד בשם 'חרב נוקמת', שאף אותו כתב פרידלנדר, הפעם בשמו של רב לא מוכר מהעיר וינה. בספר זה הוא מתפלמס בצורה פוגעת וחסרת גבולות עם אחד מגדולי הדור ההוא, הרב מאיר פלוצקי, הידוע כבעל פירוש "כלי חמדה" על התורה, כנגד חיבורו "שאלו שלום ירושלים" אשר הוציא בשנת תר"ע.

הרב פלוצקי יוצא בחיבורו על מנת "לשרש חלק מסולף זה מתורתנו הקדושה אשר ניתנה משמים ולא תהא תורה אחרת", זאת למרות שהיה מבין ראשוני המתלהבים מהוצאתו לאור של הירושלמי, ואף ציטט ממנו בפירושו. בעל "כלי חמדה" מוכיח שמדובר במעשה רמאות באמצעות הפרכת סיפור המעשה של מציאת כתב היד.

הישועה לסבי ומשפחתו לא הגיעה אף מהספר 'חרב נוקמת', ויצירתו של פרידלנדר לא זכתה לחידוש אמינותה. אט אט הצטרפו לרב פלוצקי גדולי רבני אירופה, ביניהם הגאון הרוגצ'ובר, רבי יוסף רוזין, בעל 'משך חכמה', הרב מאיר שמחה מדווינסק, וכן האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת'. האדמו"ר מגור ביקש שיביאו לפניו את המחבר או את כתב היד, וכאשר נשלח אליו קטע ממה שנטען כי הוא כתב היד, הוכיח דרך גירוד כי מדובר בזיוף. בשנת תרע"ג יצא ספר בשם 'ציד רמייה' מאת ר' יעקב צבי ינובסקי מקייב, ובו הראה כיצד נעשתה לדעתו מלאכת ההעתקה מסדרים אחרים. יש לציין שרוב הרבנים שיצאו נגד הספר הביעו את התלהבותם ושמחתם בתחילה, בראשית גילויו של הספר בדפוס. ידוע הסיפור על החכם הצפתי הרב יעקב דוד בן זאב (הרידב"ז), שבעת קבלת הכרך הראשון של הירושלמי על קודשים לבש בגדי לבן ובירך "שהחיינו"; לאחר מספר שנים, הצטרף גם הוא לדעת הרבנים שחשבו כי מדובר בזיוף.

בספר 'קיצור תולדות החפץ חיים' מספר בנו כי אביו רכש תפילין של רבינו תם, כיוון שמאחת הסוגיות בירושלמי הנ"ל נמצאה תמיכה לשיטתו בעניין סדר הפרשיות. לאחר שהחל להתברר כי יש ספקות לגבי מקוריות הירושלמי החדש, חדל ה"חפץ חיים" ממנהגו

בספר היובל 'הפרדס' משנת תשי"א, כותב הרב יקותיאל יהודה גרינולד בזיכרונותיו שהיו לו קשרים קרובים עם פרידלנדר, ומספר שבאחת משיחותיהם התוודה פרידלנדר באוזניו כי מעולם לא מצא כתב יד לסדר קודשים של הירושלמי. "אכן אמת זייפתי", אמר לו, "ואף החיבור בשם תלמידי אברהם רוזנברג שלי הוא". פרידלנדר הודה לו ששמו אינו אלגאזי ושאינו ס"ט, וכי שמו מלידה הוא זוסיא ומקום לידתי ביעשינקביץ. בנוסף אמר לו כי קל היה לו לבצע את מלאכת הרמייה דווקא בהונגריה, כי יש בה "אנשים תמימים וישרים". 


רמייה בסדר נשים

לא אפרט כאן בנוגע לרמאויות נוספות שמצאו הרבנים והחוקרים במהלך חייו ואופיו של פרידלנדר, ואסתפק בציון שתיים עיקריות: האחת - התברר שניסה לזייף קמיע אשר ממנו רצה להוכיח כי רבי יונתן אייבשיץ האמין בשבתי צבי כמשיח; השנייה היא מתוך זיכרונות הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר): בשנת תרנ"ב (1892) רצה פרידלנדר לשאת לאישה נערה מפולטאבה, תוך שהוא מציג עצמו כד"ר וייס. כאשר אביה ניסה לברר עליו פרטים באמצעות הודעה בעיתון 'המליץ', התברר ממכתב תגובה שקיבל להודעתו כי פרידלנדר, ד"ר וייס, הותיר אישה עגונה במקום הולדתו ובני משפחת האישה מחפשים אחריו. מכתב תגובה שני שהתקבל היה בשבחו המופלא של פרידלנדר, אך רב המקום גילה על ידי השוואת כתב היד שאף את המכתב הזה כתב פרידלנדר בעצמו.

אף שסיפור המרמה מסקרן ומושך, הרי שתלמידי החכמים ולומדי התורה המרוּמים חשובים יותר. כמובן, מעייני נתונים יותר מכל לסבי הגדול והתמים, שניסה לקיים עצמו בדוחק בעקבות מעשה פרידלנדר על ידי הדפסת ספר בודד בשנים תרע"ב עד תרע"ה, אז נאלץ "לפשוט את הרגל". בית הדפוס נסגר למשך שש שנים. בשנת תרפ"ב נפתח בית הדפוס מחדש בסיוע שני הבנים, כשסבי ר' יהודה אריה נושא בעיקר עול העבודה. שלוש שנים לאחר פתיחת בית הדפוס בשנית, בשנת תרפ"ה, בית הדפוס כבר הדפיס למעלה מעשרה ספרים. במשך הזמן נהפך לבית הדפוס המוביל בטרנסילבניה. עד לשנת תש"ג (1943) הודפסו בו כמאה ועשרה ספרים. אף בשנת תש"ג עצמה הצליח סבא לעבוד, ולהדפיס את הספר "בעל שם טוב", ואת חידושיו ודרשותיו של אב בית הדין בשולגוטריאן, רבי משה בן אהרן דוד דייטש.

ידוע לי כי היה לסבי ז"ל כעס רב על פרידלנדר ומעשהו, אך לא שמעתי ממנו אמירות כנגדו. מאידך, סבי הדגיש את אמונת החכמים שהיתה לאביו, וציין שרק לאחר שנתנו רבני הסביבה את אישורם החל במלאכה - מלאכה שראה בה לא רק פרנסה, אלא מלאכת קודש למען הפצת תורה והאדרתה.