Saturday, February 11, 2017

I've forgotten how Gd awful Blogger is. I will copy and paste most of my posts to my Wordpress blog from now on

Thursday, February 09, 2017

Rabbi Refael Nathan Nata Rabinowitz's Encounter with the Karaites as Reflected from His Letters

at my other blog 


Where is Tarshish and Why Did Jonah the Prophet Try to Escape to There?

מסורת יהודי ג'רבה היא שהיהודים הנמצאים באי – שאינם כהנים – מוצאם משבט זבולון. הדעה הרווחת היא כי שבט זה השתלט בראשית התנחלותו על כל ארץ הצידונים (ראה בברכת יעקב: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון", בראשית מט י"ג), והגיע אל צפון אפריקה עם ההתפשטות הפיניקית. אלה, כידוע, הקימו עוד במאה התשיעית לפנה"ס את העיר קרתגו, ליד תוניס של היום. בתלמוד ישנו אזכור של רב אבא קרתיגניא, שהיה אמורא בדור השלישי או הרביעי וככל הנראה היה בן המקום. ר' אברהם אבן עזרא כותב בפירושו על ספר יונה: "יונה בן אמיתי מזבולון היה, וכשרצה לברוח יצא לתרשיש. ומדוע דווקא לשם? כי תרשיש היא עיר תונייס (טוניס) באפריקי".



Interesting perspective from Ibn Ezra!
see more

This doesn't seem to be accurate though
Tartessus תרשיש
  is the ancient term for the region we call (Southern) Spain or al-Andalus 
 Sefarad is Sardis in Lydia in Asia Minor
There are other opinions of course:

השם תרשיש נשתמר בעיר תרסוס, בירת קיליקיה שבדרום אסיה הקטנה, 128 ק"מ מצפון מערב לאלכסנדרתה שבחבל התורכי וכ-420 ק"מ מצפון מערב לצור. וכן קבע גם פלביוס:
"ומבני יון בן יפת... (שבבראשית י, ב-ד) תרשיש קרא (לאנשיו) תרשישיים, כי כך נקראה קיליקיה בימים הקדמונים, והראיה: החשובה שבעריהם, והיא מטרופולין, קרויה תרסוס, אלא ששינו את הט' שבשם לת' " (קדמוניות היהודים א, ו, א). 
על הזיהוי תרשיש – תרסוס חוזר פלביוס גם בספורו על בריחת יונה הנביא: "וכשמצא ספינה (ביפו) ירד בה להפליג אל תרסוס של קיליקיה" (שם ט, י, ב).  בעקבות פלביוס יצא גם אבסביוס (אונומס', 511)

Also from above article this strange passage!
באגרת המיוחסת לרמב"ם נאמר שיהודי ג'רבה נוהגים בכמה דיני ישראל כקראים, ומנהגים אלו נשארו בידם עד עצם היום הזה גם לאחר שרבנים גזרו איסורים כנגדם.

I wonder what specific custom(s) he was referring to.


Monday, February 06, 2017

The Sephardic Seneor/Coronel/Coren Family and the Ashkenazic Zaks/Sachs Family, a Journey Across Iberia and Eastern Europe


Now here's an idea for a family DNA project.
There seems to be a connection between the Sephardic "Seneor" and "Coronel/Coren" families on the one hand and the Ashkenazic "Sachs/Zaks" family on the other.

The Seneor family were from the upper class of Castillian society at the time of the expulsion. For instance see about Abraham Seneor here

Abraham's brother (or nephew) was the equally interesting Shlomo Seneor. For more on him see here 

Now apparently, while Abraham Seneor formally converted to the Catholic faith and changed his name to Coronel, a grandson fled to Amsterdam and reverted back to Judaism. Eventually some members of this family made their way to Israel where they still reside. The man who founded the branch in Israel appears to have been the Rabbi and scholar, Nahman Nathan Coronel. One of his descendants was the Jerusalem-born Member of Knesset David Coren  (the name had obviously been shortened at some point).

As late as 2007, an article in Haaretz Newspaper about a gathering of Ladino speakers contained this intriguing passage:

There was a descendant of Abraham Senior, who as everyone familiar with the expulsion of the Jews from Spain knows was the rabbi who gave in to pressure from King Ferdinand and Queen Isabella and converted to Christianity. Senior's Jerusalem progeny is, of course, a completely observant Jew, bubbling with good cheer, who called out Ladino proverbs from his seat in the front row.

Perhaps this unnamed descendant is in fact the aforementioned former member of Knesset who died several years later in 2011 (?).
read the article here

Abraham's brother (or nephew), Shlomo Seneor went through an interesting journey himself as described in my blog post above.

Eventually, his numerous descendants (all of whom remained Jewish), had changed their name to Zaks or Sachs (which is supposed to be an abbreviation of 'zera kodesh seneor' (literally, "holy seed of seneor) although the origin of this surname seems unclear, see for instance here:

"The name Zaks or Saks may or may not be a Hebrew acronym for zera k’doshim sh’mo (“his name descends from martyrs”); I’ve heard a similar story about its derivation from zikhron k’doshey shtendal (“memorial of the martyrs of Stendal”), referring to a medieval massacre in that German city. But the Hebrew doesn’t quite fit; in both cases, the final consonant would have to be a “sh,” and I’ve never met a Zaksh. It would make much more sense if the name were simply a reference to Saxony." See here

Perhaps there are several different families with this same,or similar, surname. Hopefully a DNA study can shed further light.

This particular branch of the family eventually relocated from Hungary and settled in Vilna as well as Prague among other places.

There's certainly a lot to research here.
See also this family tree of sorts:

Some Sources on Amity and Enmity Between Sephardim and Ashkenazim

H.J. Zimmels Sephardim and Ashkenazim still remains one of the best resources for the study of the interrelation between the two communities.

Here are some disparate sources that I've come across that are not mentioned in Zimmels:
I came across a parable by the famed Dubno Maggid that I wasn't aware of before.


What possessed a popular Lithuanian itinerant preacher to relate almost nonchalantly that Jews from Spain cannot stand the Jews from Germany? Perhaps this is a reference to Western Sephardim as Jews from Spain is a clear anachronism. 

 It seems mildy scandalous but it is par for the course during that period of time when the two communities were quite estranged from each other.

The proto-Zionist Rabbi Judah Alkalai looks forward to the day when the Jewish nation is reconstituted in its own land with no distinction between Sephardim and Ashkenazim:

 והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם, ספרדים אשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו ישראלים. ולא יהיו עוד בארצנו הק' עדר עדר לבדו[6], וכל כולל בפני עצמו, עד מתי יהיה זה לנו למוקש[7], צדיקים או חסידים או פרושים וכד' כולם לדעת אחד נתכוונו לעשות רצונו ית'. אבל לא לתת ריוח בין הדבקים בה' ולהפרד איש מעל אחיו.[8] אמרו לצדיקים כי טוב[9] אם ישימו מעינם לחבר את האהל להיות אחד[10], ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן הגדולה מעל פי הבאר והשקו את הצאן[11] קדשים מים חיים חסד ורחמים.


see here 


Sefer Haberit was authored by Rabbi Pinchas Eliyahu Horowitz of Vilna (1797), a disciple of the Vilna Gaon, The book was meant to be a commentary to Rabbi Hayyim Vital's Shaarei Kedusha but Horowitz attempts to wade into the world of science, including as it seems, jewish sociology. In a perhaps surprisingly ecumenical and humanistic passage, dealing with the Cherubim, Horowitz writes:


מהות אהבת רעים הוא שיהיה האדם אוהב כל המי האנושי, יהיה מאיזה עם שיהיה ויהיה מאיזה לשון שיהיה בעבור שהוא אדם ...בדמותו ובצלמו כמוהו ועוסק ביישובו של עולם
 ...הדיון במעשה הכרובים בא לצאת נגד שנאת איש ממדינה אחרת 
הספרדיים ישנאו בני ארץ אשכנז ופולין שנאה גמורה, אף כי ישבו בעיר אחד עם האשכנזים...ובהפך יאמרו אנשי אשכנז ופולין עליהם

כמו הכרובים אף שהיו מרוחקים בתכלית כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה בכל זאת פניהם איש אל אחיו באהבה רבה 
פרק כט~

  Aso see this facsimile from the addenda and corrections section of the Sefer




See also this http://link.springer.com/chapter/10.1007%2F978-1-4020-6202-5_17
For more on Rabbi Horowitz's writings see here 

See also Marc Shapiro's post on the Seforim Blog here http://seforim.blogspot.com/2015/11/assorted-comments-on-r-jacob-emden_2.html

Wednesday, January 25, 2017

Anyone wanna weigh in as to (my difficulty) why there was no חשש לפשיעותא in the case of Herod destroying and then rebuilding the Temple?


Both explanations of Chashash apply there (1. there is no other place to worship/do the avodah and 2.how could they trust someone like herod that he would actually rebuild it. This is the same Herod that just before his grandiose reconstruction plan, had all the Hakhamim massacred almost to a man!
--
בענין סתירת בית כנסת על מנת לבנותה מחדש
רמי בר אבא הוה קני ביה כנישתיה (היה בונה בית כנסת)
הוה ההיא כנישתא עתיקא (והיה שם בית כנסת ישן)
הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבניה וכשורי מינה ועיולי להתם (היה רוצה לסותרו ולהביא ממנו קורות ולבנים ולקובעם בבית הכנסת החדש)
יתיב וקא מבעיה ליה הא דרב חסדא (ישב והסתפק בהוראה הבא של רב חסדא)
דאמר רב חסדא לא לסתור ביה כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי (אין לסתור בית כנסת עד שבונים אחר במקומו)
התם (רב חסדא הורה כן שם)
משום פשיעותא (יש מחלוקת מה כוונת הגמ' בזה עי' להלן)
כי האי גוונא מאי
אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה
לקמיה דרב הונא ואסר ליה – מגילה כו ע"ב
הגמ בבא בתרא ג ע"ב אמר רב חסדא וכו' בהערת ארטסקרול שם: אמנם אסור לסתור ביהכ ואפילו חלק ממנו משום שהוא נקרא מקדש מעט והנותץ אבן של ביהמק עובר על "לא תעשון כן לה' אלהיכם" אולם לסתור על מנת לבנות מותר שנתיצה זו בנין הוא (תשב"ץ א' ב' ומשאת בנימין לג ומרדכי על מגילה פרק ד תתכו ושוע אוח קנב וביאור הגרא שם)
...אבל כשאין להם מקום אחר להתפלל בו בינתיים לדברי הכל אסור לסתור את הישן עד שיבנו את החדש אפילו במקרה שאין חשש פשיעה
ממשיך הגמ בב: ולא אמרן (האיסור של הריסת ביכ"נ) אלא דלא חזי בה תיוהא (כאשר לא נראו סדקים במבנה) אבל חזי בה תיוהא (באופן שיש חשש לנפילתו) סתרי ובני (אפשר לסתור ולבנות מחדש במקומו)
שם: כי הא דרב אשי חזא בה תהיוא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייל לפורייה התם ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי
וממשיך:
ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש (איך השיא עצה להורדוס לסתור את בית המקדש כדי לבנותו מחדש?) והאמר רב חסדא כו! (בהערה שם "שאף בסתירת ביהמ"ק היה חשש שיארע להם אונס ויפשעו ולא יבנוהו. והרמ"ה שגם החשש של דוכתא לצלויי היתה שם שכן כשסתרו את הישן ועדיין לא נבנה חדש לא היה להם מקום להקרבת קרבנות [שזה מקביל להעדר מקום לתפלה לגבי ביהכ] (אולם במשנה בעדויות ח ז למדנו שלדעת רבי יהושע מקריבים אף על פי שאין בית ראה תורת חיים ורש"ש)
מכאן נראה שאף כשרוצים לבנות את החדש באותו מקום של הישן אין לסתור את הישן אלא לאחר בניית החדש וכן אף כשרוצים לבנות את החדש ברוב פאר ויופי ולכן אע"פ שבנין הורדוס נבנה באותו מקום של קודמו וברוב פאר ויופי מקשה הגמ' שלכאורה היה אסור לסתור את קודמו לפני שהחדש נבנה (שער הציון שם ג-ד)
וממשיך הגמ': אי בעית אימא תיוהא חזי ביה (שבבא בן בטא ראה סדקים במקדש ואע"פ שעבודת המקדש בטלה בינתיים)
איבעית אימא מלכותא שאני דלא הדרה ביה (שאינה חוזרת בה מדבריה [כענין את הניתן אין להשיב...] דאמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנא טורי (אם אמר המלכות אעקור הרים) עקר טורי ולא הדר ביה (תעקור הרים ולא תחזור מדבריה ולכן לגבי המלכות לא שייכת הוראותו של ר חסדא ובהערה מוסיף "רק לגבי סתם בני אדם יש חשש פשיעה והתרשלות בביצוע המוטל עליהם אבל לגבי מלכות אין חשש כזה שכן למלכות יש את כל האמצעים והיא גם מקפידה לקיים את דבריה [תשובה זו עונה רק על החשש לפשיעה שלגבי מלכות לא שייך אבל אינה עונה על ביטול עבודת הקורבנות בינתיים ץ הגמ' אינה חוששת לקושי זה לפי הטעם השני בהוראת ר חסדא (משום חסרון מקום אחר להתפלל) כי ההלכה היא כטעם הראשון (יד רמ"ה אולם לדעת רבינו יונה שכשאין להם מקום אחר להתפלל לכו"ע אסור להסתיר, בהכרח סתירת המקדש לא ביטלה את עבודת הקורבנות בינתיים כמו שכתבו תורת חיים והרש"ש
אבל עדיין קשה שלא חששו שמה מחשש לפשיעותא הרי הגמרא ממשיכה לספר על אודות אותו הורדוס שקם קטלינהו לכולהו רבנן ושבקיה לבבה בן בוטא ליטול עצה ממנו! (מפני שדרשו על הפסוק מקרב אחיך תשים מלך למעט עבדים כהורדוס וצאצאיו כמסופר למעלה על מה שאמרה אותה ינוקתא מבית חשמונאי)
אף על גב שרצה למחול על עונו ונמלך בבא בן בוטא שהוא זה שייעץ לו לשקם את המקדש! כבה של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם (או בגירסא השנייה של הסיפור)
ושם מסופר שהורדוס ענה לבן בוטא מסתפינא ממלכותא (דהיינו הוא ירא מן מלכות רומי לה אני כפוף שיסתכלו בעין רע על הדבר) והלה יעץ לו עצה שיעשה בתחבולות הרי לקחו שם סיכון והרי גם היה חשש שמא חמת מלכות רומי יגמור לכך שבסוף לא יהיה בית כלל (כי לא ביקש רשות)
ובסוף הודו חכמים מי שלא ראה וכו'
באנצק תלמ ראיתי:
אסור לסתור ביה"כ אפילו כדי לבנות ביהכ"נ אחר (מגילה כו עב, רמבם תפילה פיא היב טושוע או"ח קנב )במקומו או במקום אחר (רמבם שם) ואפילו כשרוצה לבנות החדש מאותם העצים והאבנים של הישן (מגילה שם, ירוש' שם פג הא) ואפילו אם רוצה לבנות החדש מפואר יותר ויפה יותר מהראשון (מ"ב קנב על פי ב"ב ג ב בבנין הורדוס) אלא בונים את האחר תחלה ואח"כ סותרים את הישן
ברמבם הלכות תפלה פיא הלכה יג אבל אם חרבו יסודוסיו או שנטה בתליו ליפול סותרין אותו מיד ומתחילין לבנותו במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב
בטעם האיסור נחלקו בגמרא יש אומרים משום פשיעה (מגילה ובב) היינו שמא יארע להם אונס ולא יבנן האחר או שיתרשלו ולא ימהרו לבנותו (נמוקי יוסף ושיטה מקובצת ב"ב שם בשם רשב"א) ויש אומרים משום שעד שיבנו את החדש לא יהיה להם בינתיים מקום להתפלל (בב שם) ויש הבדל בדין בין הטעמים: כשיש להם מקום אחר להתפלל, שלטעם הראשון מכל מקום אסור לסתרו ולטעם השני מותר (גמ שם)
אם יש בינתיים ביהכ אחר להתפלל בו נחלקו על זה הטז שמתיר והמגן אברהם אוסר בכל מקרה וכן גם דעת האגודה ככ באליה רבה
היה להם ביהכ"נ קבוע אחר להתפלל בו, יש אומרים שמותר אף לטעם הראשון שלא אסרו אלא כשיש להם סתם מקום שאינו ביהכ"נ קבוע להתפלל (תוס ד"ה ואם לגי,: דוכתא לצלויי, נמוקי יוסף שם, מאירי מגילה שם, טז סימן קנב ס"ק א) לפי שאין החשש שלא יבנו לעולם אלא שמא בימים שבינתיים יתרשלו קצת והמקום העראי יתבטל ולא יהיה להם מקום להתפלל (נמוקי שם ועי מחצית השקל ס"ק א). ויש אומרים שלטעם הראשון אף ביש להם בי"כ קבוע אסור והלכה כטעם הראשון: משום פשיעה (רמבם כסמ וטושע שם) ויש מן הראשונים שפסקו כטעם השני (אור זרוע חלק ב סימן שפה)
אפילו כשכבר גבו כסף לצורך ביהכ"נ החדש ואפילו כשכבר קנו לבנים והן מסודרות ומזומנות לתתן לבנין אין סותרין את הישן שמא יזדמן להם פדיון שבויים וימכרו הלבנים לצורך המצוה (בב שם) ואפילו אם בנו את החדש ולא השלימו קירויו ינם רשאים להסיר קורות ולבנים מהישן ולתתן על החדש אלא יגמרו קודם את החדש (מאירי מגילה שם) גמרו את החדש אף על פי שעדיין לא התפללו בו סותרים (!) (עי תוס בב בב שם ד"ה אי הכי ושמ"ק שם)
אף אם באו להרחיב את ביהכ"נ ולסתור כותל אחד בלבד בונים מקודם הכותל החדש בצד הישו ואח"כ סותרים את הישן ויש מהראשונים שהתירו לסתור קודם אם אי אפשר בלאו הכי
אבל אם חרבו יסודותיו עיין ברמבם
צא וראה כמה חמור הדבר שלא נתנוה לרמי בר אבי לבנות בית כנסת חדש וזיל מרבנן לרבנן ולא התירו לא והדבר קצת תמוה ואומר אני הצעיר שפליאה דעת ממני שחששו בו משום פשיעותא כלל וכלל
ועוד הרי בית כנסת שחרב נשאר בקדושתו שעדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולבנותו (רמבן מגילה כו ע"ב)
כפי שאיתא להלו במגילה כח עא ועוד אמר ר יהודה בית כנסת שחרב כו' ואין מספידין בו ואין מפשילים בו חבלים...ואין שוטחים על גבו פירות. כשם שנוהגים בהם כבוד ביישובם כך נוהגים בהם בחורבנם (רמבם תפלה פ"יא ה"יא) ומניחין לעלות בהם עשבים (ברייתא מגילה כח ב)...כדי שיראו אותם ותהיה להם עוגמת נפש! (משנה שם א גמ שם כט א ועי בפיהמ"ש להרמב"ם) או שיבקשו רחמים שיחזרו לקדמותם (רש"י שם) או תיכנע נפשם וישובו אל השם אם לא יכלו לבנותם (פיהמ"ש שם)

What is it with early Christians and fish? And Do Fish Require Shekhita?

http://www.jewishencyclopedia.com/articles/8429-jacob-of-kefar-neburaya?fb_action_ids=10152529474487170&fb_action_types=og.comments

"He decided (1) that the rules of sheḥiṭah should be applied to fish".
If it is true that he embraced the new Christian faith, this makes him the only known Rabbi (who is cited in the Talmud and Midrash) to have done so (legends about Rabban Gamaliel, Peter and Paul aside).
Eccl. Rabbah:
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה ג אשר היא
טוב לפני האלהים ימלט ממנה זה יוסף וחוטא ילכד בה זה פוטיפר, דבר אחר טוב זה פנחס, וחוטא זה זמרי, דבר אחר טוב זה פלטי, וחוטא זה אמנון, ר' איסי דקיסרין פתר קרייה במינות, טוב זה ר' אלעזר, וחוטא זה יעקב איש כפר גבוריא, ד"א טוב זה אלעזר בן דמא, וחוטא זה יעקב איש כפר סאמא, ד"א טוב זה חנניא בן אחי ר' יהושע, וחוטא אלו בני כפר נחום, ד"א טוב זה יהודה בן נקוסא, וחוטא אלו המינים, ד"א טוב זה ר' נתן, וחוטא זה תלמידו, ד"א טוב זה ר' אליעזר ורבי יהושע, וחוטא זה אלישע.

Also interesting to note, the sectarian ancient document known as Damascus Document likewise seems to imply that fish require shekhita:
‘They shall eat no fish unless split alive and their blood poured out’ (R. H. Charles edition 14:13).
והדגים אל יאכלו כי אם נקרעו חיים ונשפך דמם

Yaakov Ish Naburaya is considered an Amora here and his grave is listed among the other holy sites in Israel.

On the issue of whether he may have been a victim of mistaken identity see here.

Erik Larsen is One of My Favorite Non-Fiction Writers

Bestselling author Erik Larsen is one of my favorite contemporary non-fiction writers. Some of you know how difficult it is for me to put down any of his books once I begin reading them. I've recently decided that when I grow up, I want to be just like Erik Larsen and pen thick non-fiction best sellers...
Anyway, Larsen is known for his penchant for going off on lots of fascinating tangents (which he acknowledges and weakly apologizes for in the preface to his books). The question on my mind (and on everyone else's it turns out) is how does it he do it? How does he amass such a a gargantuan amount of material and put them all in their proper places in such a skillful and artful manner?
Here's Larsen:

http://eriklarsonbooks.com/2015/06/its-all-in-the-details/

By the way, while he hasn't tackled any exclusively-Jewish material just yet (here's to hoping that he will in the near future), his recent book IN THE GARDEN OF BEASTS was a fascinating look at the lives of an American family of diplomats in Hitler's Berlin. 

Epistle of Rabbi Jochanan Ben Zakkai an Obvious Forgery? And Was He of Davidic Descent?

The "Epistle of Rabbi Jochanan Ben Zakkai" which is (allegedly) based on the last will and testament of his teacher Rabban Gamaliel is an obvious forgery.
The epistle was alleged to have been by Ben Zakkai to the Jews of Rome warning them about the heretical new sect called Christians. It mentions Peter who is called "wine son of vinegar", a reference to his having been a disciple of R' Gamaliel (I thought that was supposed to be Paul....).
Interesting reading, nonetheless.

http://www.hebrewbooks.org/37982

Paranthetically, where does the OU get this?

He was a descendant of the House of David and his family has kept alive through the ages the hope of the People of Israel for the arrival of their Anointed King, the Mashiach, may he arrive soon, and in our days.

My comments on Leor Jacobi's post on Sefer Hahilukim


People of the East do not wash [= ritual immersion] after experiencing a seminal emission or after relations (since they reason that “we are in an impure land”). Residents of the Land of Israel (do wash after a seminal emission or relations, and) even on the Day of Atonement (for they maintain that those who have seen emissions should wash in secret on the Sabbath and on the Day of Atonement) as a matter of course, [which they learn] from the example of Rabbi Yosi bar Halafta, who was seen immersing himself on the Day of Atonement.
shooting from the cuff here but we all know about tebhilat ezra (discarded by the amoraim and then 'brought back' by the Kabbalists, esp. Lurianists and Chassidim). There is an article in Ta Shema (pub. Alon Shvut) about an old Minhag Ashkenaz that forbid menstruating women from attending Synagogue (perhaps an influence of MEY..). In addition you may well know that Karaites continue to be stringent about tuma'a and tahara and forbid a man who has had a seminal emission from attending the beit knesset until sundown (like sadducees I don't think they hold of 'tebhul yom' either). I can elaborate more on Karaite dinim of tuma'a and tahara if you find this subject one of interest.
11.
People of the East say that a menstruating woman may perform all types of household duties except for three things: mixing drinks, making the bed, and washing his face, hands, and legs. According to the residents of the land of Israel, she may not touch anything moist or household utensils. Only reluctantly was she permitted to even nurse her child.
I can see why Karaites made extensive use of this work. 'Wahabbi' Karaites to this day have menstruating women sit in a separate quarter, taking her meals separately from the rest of the family (well it could be worse, among the Beta Israel, the women in question is put in a special hut). A humourous anecdote from an interesting book on the matter (niddah was one of the main things that have defined egyptian karaites vis a vis their rabbanite brethren, up until the creation of the state, where a large majority turned traditional-secular) http://books.google.co.il/books…
14.
People of the East have mourners come to the synagogue each day. Residents of the Land of Israel do not allow him to enter, with the sole exception of the Sabbath.
I did not check on current minhag but it seems to me that everyone accepted minhag babhel on this (though abhelim do usually have a minyan in their own place of residence. But I always thought that this is done for convenience sake rather because of any prohibition of an abhel to enter a Synagogue. Heck a met himself is often brought to the Synagogue to be eulogized (iirc, in EY this too was done for a great person. In addition some Cohanim would be metame themselves for a Rebbe, they considered a real 'sorva derbanan', ; the Talmidim of R Judah Hanassi is one example).
Now among contemporary Karaites, this issue continues to generate controversy. It used to be the custom that abhelim were strictly forbidden from entering their batei knesset for the duration of the shibhat yemei abhelut. Only recently has the Karaite Rabbinate (I know..Oxymoron..) introduced some leniences on the issue, especially in the case of the elderly and childless.
18.
People of the East (only) check the lungs. Residents of the Land of Israel (check) eighteen types of disqualifications.
The very stringent Hilkhot Shekhita among Karaites come to mind. More avilable upon req.
23.
People of the East will not slaughter a newly-born animal until the eighth day. Residents of the Land of Israel will slaughter even a newborn, for [they maintain that] the prohibition of the eighth day applies only to sacrifices.
On this point Karaites (and I presume other sectarians as well) diverge sharply. In fact among Karaites, it is strictly forbidden to slaughter animal before seven days have passed since its birth, following the biblical proscription of
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה
although one may rightfully ask that in this case Karaites are not following Biblical law to the letter (esp. the last part, as per Babhlim..).
25.
A ring does not sanctify marriage according to people of the East. Residents of the Land of Israel consider it [sufficient to] fully sanctify a marriage.
I am admittedly an am ha'aretz of the highest calbre but there seems to be much missing here. The Harei At recited when the bridegroom puts the ring on his bride's finger, what is that? merely minhag? I should think that everyone follows minhag babhel on this. If not it would make perfect sense.
Another interesting thing to note about the ring. Some Karaite purists seem to reject the entire ring ceremony (I am not sure if this is a relatively modern phenomenon or not).
there seems to be this notion that wedding rings (in general) are of idolatrous origin, I'm not sure where it comes from but this is what Karaite Hakham Qanai told me when queried on the issue "the wedding band was originally a pagan symbol (the endlessness of the risen man-god)."
See also here:
http://www.bibleviews.com/wr.html
30.
People of the East forbid bread baked by a gentile, but will consume gentile bread if a Jew threw a piece of wood into the fire. Residents of the Land of Israel forbid it (even with the wood, for the wood neither forbids nor permits. When are they lenient? In cases when there is nothing [else] to eat, and already a day or two have passed without consuming anything. It was thus permitted to revive his soul so that his soul should be maintained, but only from a [gentile] baker who has never brought meat into his bakery, even though it considered a [separate] cooked dish.)
I need to get up on my knowledge of hilkhot bishul akum but as we all know current sephardim follow beit yosef who forbids the cooking by a gentile-even if a jew is the one lighting the flame (which is ashkenazic custom of course). Now I'm not sure if andalucian Sephardim who follow Rambam are also stringent about this or not.
42.
People of the East forbid the Kohanim from blessing the congregation if they have long, unkempt hair. [Alternatively: with their heads uncovered]. Among residents of the Land of Israel Kohanim do () [in fact bless the congregation with long, unkempt hair.]
I am unsure if the intent here is to convey that in EY Cohanim actually grew their hair long or that it merely was not considered an impediment. Now we know that while the Temple stood, Cohanim were forbidden to grow their hair long and unkempt. It's interesting that davka in EY, they weren't makpid on this.
52.
(Residents of the Land of Israel permit the consumption of
daytra fats. Residents of Babylon forbid it.)
Here Karaites cannot claim any influence, since their laws on helev are very stringent. Rashi explains that daytra is fat surrounding the stomach iirc. see here where he mentions this hilluk
http://www.hebrewbooks.org/pag…/hebrewbooks_org_6809_101.pdf
58.
People of the East fast before Purim. People of the Land of Israel [fast] after Purim, based on Nikanor. (17:4, from Tosefta)
According the JE, Anan b. David (not the founder of Karaism, but rather the founder of his own group of schismatics, instituted new fasts, one of which fell on the actual day of Purim itself!
In addition to the legal fast-days appointed by the Bible, Anan, by means of word-analogies instituted the following: The seventh day of every month; the 14th and 15th of Adar instead of the rabbinical fast of the 13th, including thus the Purim festival; also a seventy-days' fast from the 13th of Nisan to the 23d of Siwan; including Passover and Shavuot as times of fasting when neither food nor drink could be partaken of by day.
69.
People of the East do not transfer bones of the dead from little caves to small holes in caves [where presumably whole cadavers could not fit,] in order to bury other dead. People of the Land of Israel do transfer [bones]. (Rav Hai Gaon, as cited by
Ramban, in Torat ha-adam)
This is well known of course; the practice of transferring bones from a gluskema to an ossuary (and then sealed in a kukh), once the flesh was rotted. As someone who recently excavated a grave here in Israel, this is something that is of particular interest to me. What is the reasoning behind the difference among the Babhlim? Is it about kabhod hamet or perhaps that was just the custom? Also I cannot help but drop a sardonic remark about how some current residents of EY obv. follow babhli minhag on this and not at all the lenient EY one..
72.
People of the East do not mention “dew” during the summer. People of the Land of Israel do mention it. (PT Ta'anit ch. 1, Berakhot ch. 5)
Interesting that Davka Minhag Sephardim follow the EY on this.
2.
In Zoan, Egypt, which is called Fustat [today part of old Cairo], there are two synagogues: one for the people of the Land of Israel, the
al-Shamiyin congregation [=the "Yerushalmi", this name is still used today to refer to a Jewish Yemenite branch] (It is named after Elijah, of blessed memory [?, see below]). The other is the congregation of the people of Babylon, the
al-Iraqiyn congregation. They do not observe the same customs. (Selections from Yosef Sambari,
Seder HaHakhamim, Neubauer I, p. 118. On page 137 it states that the congregational synagogue then still in use was built before the destruction of the second temple in Jerusalem.) One, (the people of the Land of Israel) stands during
kedusha, while the other, (that of the residents of Babylon) sit during kedusha. (Rabbi Avraham ben HaGra,
Maspiq l'ovdei hashem.
The Al Shami'im of course refer to Damascus and mean the entire region once referred to as Coele-Syria. Minhag Eretz Yisrael is also known as 'shami' minhag. It is def. an interesting topic. I am particularly fascinated how there were EY minyanim in the lion's den itself (babhel) and conversely, Babhli minyanim in EY and other locales in the near east (as Goitien points out in his first vol. of Mediterranean Society
Which bring me to your next passage:
Margulies accepts the claims regarding the basic "Yerushalmi" orientation, but understands the purpose more subtly. Rather than taking a confrontational stance, the work merely seeks to explain and rationalize the local customs and decisions to the new Babylonian immigrants who were not aware or respectful of the locals. No attempt is made per se to reject the validity of the Babylonian customs themselves and at times the author troubles himself to explain them only.
As if it wasn't bad enough that Babhlim refused to give the Eretz Israelites the time of day on calendrical matters (see Evyatar Gaon and Pirekei Dr;' Eliezer's stern take on this specific matter), many babhlim persisted in their minhagim even after ascending to EY. This was a clear violation of following minhag hamaqom and smelled of yhara among other things. I should thing that this problem became particularly pronounced when Sura was under the kingship of Yehudai Gaon and his notorious disciple Pirkoi...
Of special interest is following the disputes from the Geonic period until the end of the period of the Rishomin signified by the publication of the Shulhan Arukh. In general, the Babylonian side prevailed as their hegemony increased, but in a number of cases, the position native to the Land of Israel in fact dominated, especially when it did not contradict any explicit statements in the Babylonian Talmud. This tradition was especially strong in Tsarfat and Ashkenaz (France and Germany) as opposed to Sepharad (Spain), which historically remained tied to the Babylonian Geonim. The influence of the Land of Israel side is especially noticed in the house of study of the great Rashi and his students
...Geographic location was clearly a major factor. In France and Provence use was much more pronounced than in Spain.
Another interesting tidbit which point to many possible connection between early Minhag Ashkenaz and Sarefat on the one hand, and Minhag EY on the other.
I can't help but quote and comment on your last part re: Minhag Ashkenaz and also Karaite usage of the book:
One reason for the neglect of this work may have been it's brevity. [For example, the usual explanation for the grouping of the twelve prophets in one scroll, and today in one volume, is so that the small books would not become lost.]
Personally I don't buy the brevity argument. Bahag is pretty brief. Sheiltot as well.
However, a more compelling reason appears to be the negative impression that the work made on certain authorities, most notably, Nahmanides, Ramban (Avodah Zara 35b). It was (correctly) perceived that the work contains material which contradicts the Babylonian Talmud, already considered supremely authoritative.
Have you had a chance to read Talya Fishman's book where she convincingly (I am..) shows that the Babylonian Talmud was from from a 'said all' until the end of the Geonic Period. Geonim themselves in their own responsa conspicuously omit mention of various gemarot. The Talmud was still seen as a book of notes and commentary, rather than a canonical work (almost on a par) with Tanakh.
Methods of study which stressed a proper historical understanding of all legal points of view would become common in rabbinic circles well before the modern period, but at the time they were not yet developed. If an opinion could not be utilized for determining the halakha, it was not deemed worthy of further inquiry. Nahmanides is the only early Spanish sage who even mentions the work, so it is not at all surprising that he considers it outside the pale of legal precedent.
Possibly, the Spanish Sages resisted the work as a result of the utility that Karaites received from it and quoted from it. They may have suspected the work of being a Karaite forgery.
This makes little sense. As I have pointed out in my previous email; many halakhot in the hilluk explicitly contradict Karaite interpretation of Halakha
In contrast, early Provencal authorities made ample use of the work. They
 9. Use of the book by Karaites
Karaites took a much keener interest in the disputes than Rabbanites. This is not at all surprising. The Rabbanites claimed to possess an authoritative Talmudic tradition handed down from the earlier sages. Every known dispute amongst the Talmudic sages themselves was utilized in order to argue against these claims. From Beit Hillel and Beit Shammai to disputes amongst the Babylonian Geonim themselves, the Karaites seized upon the disputes between East and West eagerly.
The first Karaite sage to quote the work is
Jacob Qirqisani
(10th century). Since he cites the work in an overtly apologetic manner (read: missionary), he was wont to exaggerate and even forge sections of the work. Thus, it goes without saying that his work cannot be utilized uncritically. Nevertheless, despite this cautionary note, his early explanations can at times be very useful in understanding the nature of the disputes themselves.
He explains his interest in the disputes very clearly. According to him, the disputes between East and West were more extensive than the disputes between the Rabbanites and the Karaites,
An odd claim...
but nevertheless, claims of heresy were never leveled and a spirit of tolerance reigned between the communities. So too, the Karaites should be accepted by the Rabbanites .
This brings to mind a passage from the famous epistle from Sahl b. Mazliah Hacohen cited in Nemoy's Karaite Anthology where he points out the Rabbanites of EY were very conciliatory toward many of his positions (!)
"Sahl was especially interested in calendric questions, and in one of his writings reviews the whole controversy between Rabbi Meïr of Jerusalem and Saadia in order to draw attention to the conciliatory disposition of the Palestinian Jews"
s a dispute which Qirqisani appears to have invented out of whole cloth, an out and our forgery not attested to in any other versions of the work:
“People of Babylon do not permit one to betrothe a woman with [the fruit of] the seventh year. People of the Land of Israel permit this. Therefore, the betrothals of that year in the Land of Israel are not considered by the Babylonians to effect marriage, and their children are not valid.”
[According to Mordekhai Akiva Friedman (Madaei HaYahadut 31), a maculation of
taba'at
to
shevi'it
resulting from graphic similarity between the letters
tet
and
shin
From Qiqisani's time on, Karaites have continued to utilize the work in their own disputations with Rabbanites. As we saw earlier, this may have led to the work's falling out of favor among Rabbanites in regions where Karaites were active.

free counters